החלטה בתיק בש"פ 3476/13

             לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) מיום 12.5.2013 במ"ת 48315-01-13, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו בת"פ 48287-01-13.

העובדות לפי כתב האישום

1.          כנגד העורר הוגש ביום 27.1.2013 כתב אישום, במסגרתו מיוחסת לו עבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה החופשית, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ועבירה של חטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין.

2.          על פי כתב האישום, ביום 18.1.2013 התהלך העורר, צעיר כבן 20, מחוץ לבניין מגורים בישוב רכסים, והבחין בקטינה בת 8 שעולה במדרגות הבניין (להלן: הקטינה). העורר עלה בעקבות הקטינה במדרגות, שאל אותה לשלומה וביקש ממנה להראות לו את גג הבניין. הקטינה הובילה את העורר לבקשתו לגג הבניין, שם הבחין העורר במחסן. העורר שאל את הקטינה אם היא רוצה 100 ש"ח, וכשהקטינה השיבה בשלילה אמר לה העורר כי בעוד שתי דקות ייתן לה ללכת והיא תקבל ממנו 100 ש"ח. בשלב זה נבהלה הקטינה והחלה ללכת לכיוון היציאה מהגג, אך העורר אחז בידה של הקטינה ובמקביל פתח בכוח את דלת המחסן, בעת שהקטינה בוכה וצורחת. העורר הרים את הקטינה והכניסה בכוח אל המחסן, תוך שהיא צועקת ובועטת בו. בשלב זה סגר העורר את דלת המחסן, חיבק את הקטינה ונשק לה על פיה. לאחר מכן, העורר השכיב את הקטינה על ערימת מזרונים במחסן - כשהיא צועקת ומבקשת ללכת אל אימה - ונעמד לידה כשהוא תופס את ידיה בידו האחת ובידו השנייה מישש ונגע בפלג גופה העליון של הקטינה ובמפשעתה מעל הבגדים. בהמשך, הסיט העורר את החצאית של הקטינה ונגע בירכיה מעל הגרביונים, עד אשר הגיע לסיפוק מיני. כל זאת עשה העורר לשם גירוי, סיפוק וביזוי מיני. בשלב זה אמר העורר לקטינה "יופי, עבר שתי דקות", יצא מהמחסן ועזב את הגג. בעודו בחדר המדרגות שמע העורר את הקטינה בוכה ולכן אמר לה שתהיה בשקט. לאחר מכן עזב העורר את הבניין במהירות.

הליכי המעצר ותסקירי שירות המבחן

3.          בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 18.2.2013 הסכים בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה, אולם טען כי הוא חולק על עוצמת הראיות, כאשר לטענת העורר מעשיו נבעו מעישון סיגריה שכללה סם מסוג חשיש או מריחואנה אשר ניתנה לו על ידי חבר שעה קלה קודם לכן. נטען כי גרסתו של החבר בחקירתו במשטרה, אשר במסגרתה הכחיש את טענות העורר, הינה תמוהה ובלתי מהימנה ומעידה על רצונו להרחיק את עצמו בכל דרך מכל קשר לאירוע. בא כוח העורר טען כי העורר מעולם לא עישן סמים קודם לכן וכי הוא היה נתון בעת ביצוע המעשים בעירפול חושים, ואף התעלף מאוחר יותר בנוכחות אנשים נוספים. לפיכך נטען כי קמה לעורר ההגנה הקבועה בסעיף 34ט לחוק העונשין בדבר כניסה שלא מדעת למצב של שכרות. בנוסף הציג בא כוח העורר מסמכים רפואיים המעידים על כך שהעורר נבדק פעמיים במהלך שנת 2011 על ידי פסיכיאטר ואף אושפז פעם אחת בבית חולים עקב התנהגות חריגה. לנוכח מסמכים אלה הורה בית המשפט על הבאתו של העורר לפני פסיכיאטר מחוזי לצורך הסתכלות ובדיקה. ביום 19.2.2013 הוגשה חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי אשר קבעה כי העורר כשיר לעמוד לדין. ביום 4.3.2013 הורה בית המשפט המחוזי לפסיכיאטר המחוזי לערוך לעורר בדיקה חוזרת תוך התייחסות למסמכים רפואיים שלא היו בידיו במהלך הבדיקה הראשונה. ביום 19.3.2013 הוגשה חוות דעת משלימה של הפסיכיאטר המחוזי אשר קבעה, שוב, כי העורר כשיר לעמוד לדין.

4.          תסקיר המעצר - ביום 21.3.2013 הורה בית המשפט המחוזי (השופטת ד' סלע) לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו של העורר. ביום 23.4.2013 הוגש תסקיר שירות המבחן. מהתסקיר עולים הנתונים הבאים: העורר הינו בחור צעיר ללא עבר פלילי, בן למשפחה דתית-חרדית; העורר חווה בגיל 17 משבר נפשי (על רקע בלבול בנוגע לאורח חייו הדתי), והגיע לחדר המיון של בי"ח רמב"ם בחיפה, שם נבדק בדיקה פסיכיאטרית ואובחן כסובל ממצב פסיכוטי חריף ואף נחשד כי הוא סובל מסכיזופרניה, אך סירב להתאשפז; בהמשך העורר עבר למעקב אמבולטורי בקופת החולים וקיבל טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי, כשחלק מהזמן הטיפול התרופתי ניתן לו על ידי אימו באופן מוסתר בתוך האוכל מחמת סירובו ליטול את התרופות באופן עצמאי; עקב מצבו הנפשי העורר נפלט מהישיבה בירושלים ושהה בבית הוריו מספר חודשים, שם התייצב יחסית מצבו הנפשי, כאשר בהתאם לחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי אין כעת סימנים המצביעים על מצב פסיכוטי או מחלת נפש. עוד צוין כי במהלך מעצרו חווה העורר התנכלויות והצקות מצד עצורים אחרים (ואף הועבר עקב כך לאגף טעוני הגנה), וכי העורר דיווח על תחושות חוסר שייכות וחרדה במהלך מעצרו, אך שלל מחשבות או כוונות אובדניות. התרשמותו של שירות המבחן הייתה כי העורר מצוי במצוקה רגשית אקוטית נוכח מעצרו וזקוק להמשך השגחה מצד גורמי השב"ס. בנוסף צוין כי העורר מרבה להשתמש במנגנוני הגנה השלכתיים בכל הנוגע לנסיבות מעצרו, כשהוא מייחס את המעשים להשפעת סם שעישן (שלא בידיעתו) עם אדם נוסף בסמוך לפני ביצועם לכאורה של המעשים בקטינה. עוד צוין כי העורר תיאר בפני קצין המבחן סקרנות ועוררות מינית גבוהות בסיטואציות שונות, לעיתים באופן בלתי מותאם, לרבות כשהיה מצוי במצוקה רגשית ובמצב רוח ירוד. בבואו להעריך את הסיכון הפוטנציאלי הנשקף מהעורר קבע שירות המבחן כי קיימים דחפים מיניים מוגברים אצל העורר, ובנוסף קיימים עיוותי חשיבה ותפיסות מוטעות בנוגע למין. כמו כן ההתרשמות הייתה כי העורר לוקה במיומנויות הסתגלותיות וביצירת קשרים חברתיים.

             לנוכח המכלול האמור, ובאשר לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, שירות המבחן התרשם מחד כי המעצר מסב לעורר סבל רגשי ונפשי רב וכי הוא מצוי במצוקה עקב כך, ומנגד כי קיים במקרה זה סיכון גבוה להתנהגות מינית בלתי מותאמת. לפיכך המלצת שירות המבחן הייתה כי חלופת המעצר צריכה להיות מרוחקת ממקום מגוריו, ללא קטינים ועם מפקחים סמכותיים. אשר לחלופת המעצר שהוצעה - שהייה בבית סבתו של העורר בחצור הגלילית בפיקוחם לסירוגין של סבתו, אימו, אביו ודודו - התרשם שירות המבחן כי אביו ודודו של העורר עשויים לשמש עבורו דמויות סמכותיות אולם הם צפויים לשמש כמפקחים משניים בלבד. שירות המבחן התרשם שאימו וסבתו של העורר יתקשו לשמש עבורו דמויות סמכותיות ולהציב לו את הגבולות הנדרשים, מכיוון שהן מציגות עמדה מגוננת כלפיו ואינן מודעות למאפייני אישיותו של העורר ולדחפיו המיניים המוגברים. לפיכך העריך שירות המבחן כי החלופה במתכונת זו תתקשה להתמודד עם הסיכון הפוטנציאלי הגבוה הטמון בהתנהגותו של העורר, ולכן לא המליץ על שחרורו אליה.

5.          תסקיר המעצר המשלים - ביום 28.4.2013 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי, במסגרתו ביקש בא כוח העורר לאפשר לו להציע שני מפקחים נוספים שיצטרפו לאביו ולדודו חלף אימו וסבתו. בית המשפט המחוזי (השופטת ד' סלע) הורה לשירות המבחן לערוך תסקיר משלים בתוך 14 יום בדבר התאמת המפקחים הנוספים המוצעים ובדבר חלופת המעצר בכללותה.

             ביום 7.5.2013 הגיש שירות המבחן תסקיר משלים בעניינו של העורר. שירות המבחן שב וקבע כי חלופת המעצר צריכה להיות הדוקה ולכלול מפקחים סמכותיים שמודעים למאפייני אישיותו של העורר ושיכולים לעמוד במשימתם לאורך זמן תוך שמירה הדוקה על העורר במעצר בית. שירות המבחן ציין כי התרשם שאביו של העורר יכול לשמש כמפקח עיקרי, בעוד שלושת המפקחים הנוספים (דודיו של העורר וידיד המשפחה) יסייעו ב"מילוי חללים [ו]יהוו מפקחים משניים בלבד". התרשמותו של שירות המבחן הייתה כי אביו של העורר, שהינו בעל משפחה ומתגורר ברכסים, יתקשה לעמוד לאורך זמן בעומס המשימה הכוללת לינה רציפה לצידו של העורר. נוסף על כך, צוין כי נשקלה האפשרות לחזק את החלופה באמצעות איזוק אלקטרוני לצורך הגברת הפיקוח והבקרה אחר מילוי תנאי מעצר הבית, אולם הוערך שהשימוש באמצעי זה לא יהיה אפקטיבי "שכן [העורר] מתאפיין בנטייה להצפה רגשית ולהתנהגות פורצת גבולות, באופן קיצוני, במצבים בהם הוא חווה דחפים מיניים מוגברים". לפיכך נקבע כי איזוק אלקטרוני אינו מהווה תחליף לפיקוח אנושי הדוק הנחוץ במקרה זה.

             שירות המבחן ציין כי המלצתו במקרה זה לוותה "בלבטים רבים", כאשר מחד בולטת מצוקתו הרגשית הרבה של העורר נוכח מעצרו ומאידך קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות פורצת גבולות ובלתי צפויה מצידו. בסופו של דבר המליץ שירות המבחן, לא בלי לבטים, כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר בכפוף לכך שהמפקחים המוצעים יתחייבו בפני בית המשפט לחלוק עליו משמורת בצורה הדוקה ולאורך זמן, תוך הפקדת ערבויות כספיות גבוהות, ותוך מתן אפשרות להמשך טיפול פסיכיאטרי אמבולטורי במרפאה לבריאות הנפש.

6.          ביום 9.5.2013 התקיים דיון נוסף לפני בית המשפט המחוזי (השופט ר' שפירא), במסגרתו נחקרו המפקחים המוצעים - אביו ושני דודיו של העורר וידיד המשפחה. ביום 12.5.2013 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מושא הערר דנן.

(א)         בפתח הדברים קבע בית המשפט המחוזי כי העורר מודה בביצוע המעשים המיוחסים לו אך טוען להגנתו כי היה נתון להשפעת סמים כאשר סמוך לאירוע קיבל מאדם אחר סיגריה שכנראה הכילה סמים ללא ידיעתו. לפיכך נקבע כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן סיכוי של ממש להוכחת עובדות כתב האישום, והמחלוקת הינה לכל היותר בשאלת היסוד הנפשי בעת ביצוע העבירות. נקבע כי התשתית הראייתית הקיימת מקימה ספק בדבר יכולת ההוכחה של טענת ההגנה, ובלאו הכי אף אם תוכח טענת העורר בנקודה זו, הרי שספק אם יהיה בה משום לפטור אותו מאחריות בהתאם לחוק. עוד צוין כי בשתי חוות הדעת הפסיכיאטריות בעניינו של העורר נקבע כי "שימוש וולונטרי בסמים בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו [לעורר] לא גרם לו שלא להבין את הפסול שבמעשיו ולא מנעה ממנו את היכולת להימנע מלבצעה" וכי "בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו התנהג בצורה מאורגנת ועם מודעות לכך שמדובר במעשים אסורים". לפיכך נקבע כי מדובר לכאורה בטענת הגנה קלושה, אך אין מקום להרחיב לגביה והיא תיבחן ותוכרע על ידי המותב שידון בתיק העיקרי.

(ב)         אשר לקיומה של עילת מעצר; נקבע כי עצם המעשים מקימים מסוכנות ברורה של העורר. עוד נקבע כי מדובר במסוכנות שאינה ממוקדת במקום מסוים או באדם מסוים, מכיוון שמדובר בתקיפה של קורבן אקראי. עוד צוין כי מעיון בחוות הדעת הפסיכיאטריות עולה שמדובר באדם שמצבו הנפשי מעורער, אשר בעבר הועלה החשד שלוקה בסכיזופרניה, אך לא מדובר במצב נפשי קבוע ויציב. לפיכך נקבע כי רמת המסוכנות הינה בין היתר פועל יוצא של מצב נפשי משתנה.

(ג)         בית המשפט סקר את קביעותיו והמלצותיו של שירות המבחן בשני תסקירי המעצר והדגיש את הערכת שירות המבחן בדבר קיומו של סיכון גבוה להישנות התנהגות דומה מצד העורר "נוכח רמת דחפים מיניים גבוהה והקושי שלו בדחיית סיפוקים", כמו גם את הערכתו כי העורר מצוי "במצב רגשי קשה, ובעבר אף היה מוכר למערכת בריאות הנפש, דבר שמעלה את הסיכון להתנהגות בלתי צפויה מצידו וללא התחשבות בתוצאות מעשיו". עוד ציין בית המשפט כי שירות המבחן התרשם שחיזוק חלופת המעצר באמצעות איזוק אלקטרוני לא יהיה אפקטיבי במקרה זה ולא יהווה תחליף לפיקוח אנושי הדוק לנוכח נטייתו של העורר להצפה רגשית ולהתנהגות פורצת גבולות ולדחפים מיניים מוגברים.

(ד)         אשר למפקחים המוצעים; בית המשפט המחוזי ציין כי התרשם שמדובר באנשים ראויים, אשר אין ספק בכוונתם ורצונם לפקח ולסייע לעורר במצוקתו, אך הוא אינו מוצא לנכון להורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת. נקבע כי אמנם שחרורו של העורר לחלופת מעצר בחצור הגלילית, סביבה שאינה סביבתו הטבעית, יקשה עליו בביצוע עבירות, אך הודגש כי הסיכון הגבוה שעולה מהעורר הינו להתנהגות בלתי צפויה, שאינה ממוקדת באדם מסוים או במקום מסוים. עוד נקבע כי העובדה שמדובר בצעיר בן 20 ללא עבר פלילי שכבר חווה ארבעה חודשי מעצר אינה משנה את התוצאה בנסיבות העניין, וכי גם איום בהחזרה למעצר או בהפעלת סנקציה כספית (כתוצאה מהפרת תנאי השחרור) לא צפויים להפחית את הסיכון. לבסוף הדגיש בית המשפט כי לא היה שולל על הסף את האפשרות לשחרור לחלופת מעצר מוסדית שיהיה בה מלבד פיקוח רציף גם מערך קבוע של טיפול בתחומי בריאות הנפש, אולם חלופת מעצר כזו לא הוצגה לפניו. בית המשפט סיכם וקבע כי לנוכח דרגת המסוכנות הגבוהה מחד, ולנוכח הגנתו הקלושה של העורר מאידך, כמו גם העובדה ששמיעת הראיות נקבעה לחודש יולי הקרוב, נוטה הכף אל עבר החובה להגן על שלום הציבור ולהותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים.

             מכאן הערר שלפני.

נימוקי הערר

7.          העורר טוען - באמצעות בא כוחו, עו"ד אברהם לביא - כי בית המשפט שגה בהחלטתו להותירו במעצר עד תום ההליכים. נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.5.2013 מושא הערר מתעלמת מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.4.2013, בה נקבע כי מקום חלופת המעצר (בית סבתו של העורר בחצור הגלילית) מתאים, וכי באופן עקרוני ניתן לשחרר את העורר לחלופת המעצר בכפוף להוספת מפקחים שיפקחו לסירוגין על העורר. נטען כי שירות המבחן המליץ במסגרת התסקיר המשלים שהוגש ביום 7.5.2013 כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר בכפוף לכך שבית המשפט יבחן בעצמו את המפקחים המוצעים ויקבע כי הם ראויים. נטען כי מעת שבית המשפט קבע שהמפקחים ראויים, לא היה מקום לדחות את חלופת המעצר. בנוסף, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי המסוכנות הנשקפת מהעורר לא ניתנת לאיון מכיוון שהיא נובעת ממצבו הנפשי. נטען כי קיים טיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי אפקטיבי שייצב וישפר את מצבו של העורר, וכי העורר יכול לקבל טיפול תרופתי זה במסגרת מרפאת חוץ במהלך שהייתו בחלופת מעצר. לפיכך נטען כי לא ברור מניין שאב בית המשפט המחוזי את הקביעה כי לנוכח מצבו הנפשי של העורר לא יהיה בשחרורו לחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו. אדרבא, נטען כי מצבו הנפשי של העורר הינו תוצאה ישירה של שהייתו במעצר, וכי טיפול אמבולטורי שיינתן לו במהלך שהותו בחלופה המוצעת יסייע בשיפור מצבו הנפשי. כמו כן, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לגילו הצעיר של העורר (בן 20) ולעובדה כי לעורר אין עבר פלילי כלשהו.